גזר דין בתיק תת"ע 3401-10-11

הנאשם בפני הורשע על סמך הודאתו בעבירה של נהיגה בשכרות, עבירה על סעיפים 62(3), 64ב(א)(3) לפקודת התעבורה, התשכ"א - 1961 (להלן: "הפקודה"); ותקנה 169א לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961.

הטענה העובדתית היא כי ביום 09.09.2011 בשעה 03:00 נהג הנאשם ברכב מסוג " פיג'ו" מ"ר 71-019-36 ברח' הדוידקה, בירושלים ביותו שיכור. בבדיקה שנערכה לנאשם באמצעות מכשיר הינשוף, התגלה כי ריכוז האלכוהול בליטר אחד של אוויר נשוף עולה על הכמות הקבועה בחוק.

כיוון שכך במהלך דיון הקראה שהתקיים לפניי ביקשה המאשימה להשית על הנאשם את עונש פסילת המינימום הקבוע בפקודה תוך שמציינת כי מדובר בנאשם הנוהג משנת 2002, ויש בעברו שלוש הרשעות קודמות. מנגד, הסנגור ביקש להתחשב בנסיבותיו האישיות של הנאשם, ולא להטיל עליו את מלוא חובת הפסילה הקבועה בחוק. ציין כי הנאשם עובד לפרנסתו כצלם ולכן זקוק לרישיון הנהיגה.

ישנה מחלוקת בין בתי המשפט לתעבורה בשאלת הענישה הראויה על נאשמים שנתפסו בנהיגה בשכרות. ככלל, נציגות המאשימה בירושלים סבורה כי על נאשמים שנתפסו נוהגים בשכרות יש להשית באופן גורף את עונש המינימום הקבוע בפקודה, ורק במקרים חריגים ביותר, ניתן להשית פחות. לצערנו, עד כה לא ברור לנו מהם אותם המקרים החריגים והקיצונים המצדיקים פסילה פחותה מעונש המינימום.   נציין כי רוב מוחלט של בתי המשפט לתעבורה ובתי המשפט המחוזי בארץ אינם סוברים כך.

לאחרונה בשל הבעייתיות הקיימת בתיק השכרות המדינה מבקשת לתקן את החוק ולקבוע מדרג בעניין הנהיגה בשכרות. תיקון 106 לפקודת התעבורה מבקש לקבוע דירוג על פי רמת האלכוהול וזוהי הלשון המוצעת (בתזכיר):

כשבבדיקת דגימת נשיפה או דגימת דם (להלן - דגימות) נמצא בגופו של הנהג עד פי אחד וחצי מריכוז האלכוהול המותר, ואם מדובר בנהג שחל עליו ריכוז מותר מופחת לפי פסקה (3א) להגדרת "שיכור" בסעיף 64ב לפקודה, בגופו נמצא עד ריכוז האלכוהול המותר דרך כלל- עונש המינימום יהא פסילה מהחזיק ברישיון נהיגה  לשנה אחת;

כיוון שהיום הכמות על פיה מרשיעים היא 290 מיקרו-גרם, הרי עד לכמות של 435 מיקרו-גרם עונש המינימום המוצע על ידי המדינה, הוא רק שנה אחת, ומדוע לכן יגרע חלקו של הנאשם שהודה ולא ניהל הליכים ולא משך הדיון?  מוזר הוא שהמדינה בכובעה האחד טוענת שיש לשנות החוק הקיים, ובכובעה השני מגינה עליו בחירוף נפש אפילו אם ישנן נסיבות שלא לדבוק בו.

עוד יש להוסיף כי טענת התביעה שבתי המשפט עומדים על פסילת המינימום אין לה על מה שתסמוך.  מחקר ראשוני שנעשה ע"י ד"ר שומרון מויאל ופרופסור מימי אייזנשטדט הראה כי בקרוב ל - 65% מתיקי השכרות, היה האורך הממוצע של הפסילה פחות משנה ובמקרים רבים חודשים ספורים.  נתון אחר הראה כי ממוצע הפסילה בכלל התיקים (החמורים והקלים יחדיו) היה 13.5 חודשים עם סטיית תקן משמעותית של 11.2 חודשים.  המשמעות של סטיית התקן היא כי היו הרבה מאוד מקרים בהם הפסילה הייתה נמוכה (המחקר הוצג בהשתלמות שופטי התעבורה בחודש פברואר 2012).

נציין כי לאחרונה נכנס לתוקפו תיקון 113 לחוק העונשין שעניינו " הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה", הקובע את העקרונות והשיקולים המנחים את בית המשפט בעת מתן גזר הדין. התיקון קובע כי העיקרון שינחה את בית המשפט בבואו לחרוץ את דינו של הנאשם הוא עקרון ההלימה, לאמור, בחינת קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה לבין מידת אשמו של הנאשם וסוג העונש שיוטל עליו בסופו של יום.

עוד קובע התיקון (בסעיפים 40ב ו- 40ג) כי במכלול השיקולים של בית משפט עליו לשקול את הערך החברתי שנפגע בגין ביצוע העבירה, וכן את מדיניות הענישה המקובלת לגבי הענישה במקרים אלה.

סעיף 40 ג, קובע כי בית משפט רשאי לחרוג ממתחם העונש ההולם, בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה בשל שיקולי שיקום או הגנה על שלום הציבור.

מתחם העונש ההולם בעניינו הוא בין ששה חודשי פסילה לבין 30 חודשי פסילה, כאשר קיומם של רכיבי ענישה נוספים יכול לאזן גם את רכיב הפסילה.

שיטת הענישה בשיטתנו הינה אינדיווידואלית המשקללת את נסיבותיו האישיות של כל אדם ואדם.

ככלל עמדתו של מותב זה היא שבהתקיים נסיבות מיוחדות במקרה הקונקרטי שלפניו רשאי הוא להשית פחות מעונש המינימום ולהורות שהפסילה חלקה תהא על תנאי. זאת בהתאם לסמכות שהוענקה לו בחוק.

כמובן, השאלה היא האם במקרה שלפנינו יש נסיבות מיוחדות? התשובה היא כן.

במקרה שלפנינו מדובר בנאשם בן 31, נשוי המנהל אורח חיים תקין ונורמטיבי. הנאשם עובד לפרנסתו כצלם עצמאי. התרשמתי כי מדובר במעיד חד פעמית שאינה מאפיינת את אורח חייו.

מלבד זאת, הנאשם הודה בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום ובכך חסך מזמנו של בית המשפט. אין ספק, כי הודאתו של הנאשם מלמדת יותר מכל כי הפיק לקח לחיים ממעשיו.

זאת ועוד, לאחר ששירות המבחן התרשם באופן חיובי מהנאשם ומצא אותו מתאים לביצוע צו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 250 שעות.

בשל נסיבותיו האישיות של הנאשם הגעתי למסקנה כי יש להשית עליו את עונש המינימום, אך תוך הטלת חלקו על תנאי, בהתאם לסמכותו של בית המשפט. זאת, לאחר ששמעתי את הצדדים וטיעוניהם, ולאחר ששקלתי את האינטרס הציבורי במניעת נהיגתם של נהגים שיכורים, כמות האלכוהול, גילו, עברו התעבורתי, הודאתו באשמה, המלצת שירות המבחן ואמצעי הענישה התחליפים. אני דן את הנאשם לעונשים הבאים: